Know Hope: The Abstract and the Very Real

Know Hope: The Abstract and the Very Real (בעברית: נאו הופ: המופשט והמאוד אמיתי) הוא סרט תיעודי ישראלי-אמריקאי משנת 2025 של הבמאי עומר שמיר, המתעד את אמן הרחוב הישראלי-אמריקאי אדם יקותיאלי, המוכר בכינוי "Know Hope". הסרט הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל דוקאביב 2025, שם זכה בפרס ע"ש דב יודקובסקי לסרט הישראלי הטוב ביותר.

עלילה

עלילת הסרט מוצגת דרך צילומי עבר של יקותיאלי מילדותו בארצות הברית, קטעי תקשורת וצילומי שצילם בעצמו על עשייתו האומנותית וצילומים של במאי הסרט עומר שמיר המתחקה אחריו במשך שנים ומתעד את מצבו הרפואי, האקטיביזם הפוליטי שלו, והדרך שאלו מתבטאים באומנות שלו. הסרט מחולק לשלושה פרקים.

פרק ראשון – המופשט

הסרט נפתח בסדרת צילומי נוף של מסאפר יטא בגדה המערבית, שעל גביהם כותב יקותיאלי טקסטים שונים. באולפן הקלטות יקותיאלי מקריא טקסט, ותוך כדי מוצג צילום שלו מקים מיצג אומנותי בלב יער של ידיים היוצאות מהאדמה ומנסות להגיע אל דגל לבן. בסטודיו שלו, נערך דיאלוג בינו לבין במאי הסרט עומר שמיר המחזיק את המצלמה. הם מדברים על חייו, ומוצגת לצופה הילדות של יקותיאי בחו"ל, המעבר לישראל, ותחושת הזרות שחש בשני המקומות. הדיאלוג עם במאי הסרט עובר להתמודדות עם הפרעה טורדנית-כפייתית, שלדעת יקותיאלי לא יעבוד בסרט כיוון שהיא מתרחשת בראש ללא ייצוג ויזואלי. יקותיאלי מסביר את התעניינותו האומנותית הגוברת בפשטות יומ-יומית על פני ייצוגים אבסטרקטים, תוך שימוש בטקסטים המשתלבים עם האומנות. אנו רואים את יקותיאלי מצייר קו על המדרכה בשדרות ירושלים ביפו, משני צידיו את הביטוי הפשוט our side – their side. קהל מתאסף מסביב ורואים אנשים דנים בכיתוב. רואים אותו עושה דבר דומה בעיר העתיקה בירושלים, ורואים שהוא מתקשה ללכת או לקום מישיבה.

פרק שני – האמיתי

מציג את התמודדתו עם מחלה אוטואימונית הגורמת לדלקות כרוניות במפרקים לצד עשייה אומנותית העוסקת בגוף הפיזי של אנשים. רואים את יקותיאלי בפיזיותרפיה, ובסצנות יחד עם בת הזוג שלו מסופר כמצבו החמיר משמעותית עם תחילת מגפת הקורונה. מייצג ציורי קו על מדרכות ממשיך, עם כיתובים כגון "הזדמנות אחרונה/תקווה אחרונה" או "שורש הבעיה/הסימפטום". הפרויקט נקרא "taking sides". בניו-יורק, יקותיאלי תולה ברחוב שלטי קול קורא עבור אנשים שמוכנים שיעשה עליהם קעקועים. הקעקועים הם טקסטים שכתב שקושרו לאומנות הרחוב שלו. אחרי ניתוח קשה, מפרסם יקותיאלי קול קורא חדש. אנו רואים אותו עובר על צילומים של אנשים עם צלקות, ויקותיאלי מסרטת על גביהם קווי מתאר. נוצר אוסף של אנשים עם צלקות מרחבי הארץ, יהודים ופלסטינים, כל אחד עם צלקת שקשורה לאלימות בין העמים. בכפר ח'ירבת א-סארורה שבמסאפטר יטא, מתארח יקותיאלי אצל פלסטיני שנדרס על ידי מתנחלים. הוא מראה ליקותיאלי את הצלקת, ומספר על הנתקלויות חוזרות מצד מתנחלים או המשטרה, לצד קטעים שצילם על מעצרו של אחיו הקטן. ציורי הצלקות של יקותיאלי מוצגים על גבי תצלומי נוף של אזורי סכסוך, והופכים לקווי מתער של מפת הארץ.

פרק שלישי – המאוד אמיתי

באולפן הקלטות יקותיאלי מקריא טקסט על שבעה באוקטובר, הניסיון לעבד את מה שקרה והקושי לבטא את התנגדותו למלחמה בעזה. הוא תוהה למה נהפכה החברה הישראלית, ומודאג מכך שהיא עוצמת עיניים מרצון לגבי פעולותיה בעזה. יקותיאלי מתקשה לחזור ליצירה במציאות המלחמה, ומקווה שבהמשך ימצא דרך לתרגם את רגשותיו לאומנות. הוא יוצר מייצג על גבי בניין בבית צפאפא שהיה מוקד קרב במלחמת ששת הימים, ועד היום נשארו בו חורים מ-246 כדורים שנורו לכיוונו. יקותיאלי רושם מספר על ידי כל חור כדור, ועל קיר הבניין מצייר רשימה המשייכת כל ירייה למשפט שכתב. יקותיאלי חוזר אל ח'ירבת א-סארורה, שם מוצאים לו התושבים קיר לצייר עליו. בסטודיו שלו מדברים יקותיאלי וזוגתו על מחשבות לרדת מהארץ, בעודם מכינים שלטים בצורה של כפות ידיים שבמרכזם עין מזילה דמעה. הם נושאים את השלטים בהפגנה נגד המלחמה. הסרט נסגר בטקסט של יקותיאלי בו הוא תוהה לגבי עתיד החיים בארץ. הטקסט נשמע על גבי צילומים של מקומות שונים שמשתקף בהם העבר והווה של הסכסוך האלים. בדומה לתחילת הסרט, שוב מופיעות גבעות מסאפר יטא יחד עם טקסטים של יקותיאלי. הסרט נסגר במונטאג' צילומי יצירות רחוב של יקותיאלי במקומות שונים בארץ ובעולם.

הפקה

בראיון למגזין "פרוטפוליו" סיפר יקותיאלי על פיתוח הסרט ושיתוף הפעולה עם הבמאי עומר שמיר:

"במשך שנים תיעדתי את הפרויקטים שלי – את המפגשים שלי עם משתתפות.ים, את תהליכי עבודה ועוד. עומר, שהיה בזמנו סטודנט לקולנוע, התחיל לעבוד בסטודיו שלי ובמסגרת התפקיד התחיל לתעד במקומי את הדברים האלה. פתאום מצאתי את עצמי מהצד השני של המצלמה, לצד המשתתפות.ים. באיזשהו שלב נולד אצלו הרעיון לעשות סרט – וכך זה התגלגל.

...במשך הרבה שנים עשיתי הפרדה בין החיים הפרטיים שלי לאמנות שלי, או לבין הפרסונה האמנותית שלי. בגלל שעומר ואני חברים ובילינו הרבה זמן בסטודיו יחד, היה לי קל לדבר איתו על הדברים האלה. זה היה נוכח ביומיום, ובמקרה הוא היה שם כדי לתעד."^[1]

הסרט הופק על ידי חברת ההפקות Deux Beaux Garcons Film. את הסרט הפיקו שלומי אלקבץ, גלי כחלון וליבי לנקינסקי. הסרט קיבל מימון מקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות תל אביב – פרויקט קולנוע, מפעל הפיס, דוקאביב, מכון ון-ליר בירושלים, Jewish Story Partners, וקרן אלבי לקולנוע וטלוויזיה.^[2]

פרסים

הסרט זכה בפרס ע"ש דב יודקובסקי לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל דוקאביב 2025.

חבר השופטים נימק את הזכייה:

כמו האמן שבמרכז היצירה הזו, גם הסרט עליו מצליח לזרוח מתוך אפלת חיינו כמו קרן אור. בתיעוד רגיש ורב־שכבות, הוא חושף את דמותו המצולקת של הגיבור – ומייצר הקשרים בין הכאב הפיזי הפרטי לבין הכאב הקולקטיבי של הזמן והמקום. חוויית הצפייה בסרט האינטימי הזה מעוררת מחשבה על הקשר בין אמנות למציאות ועל משמעותה של יצירה בזמן מלחמה. בשפה קולנועית עשירה ועם זאת עדינה בנה היוצר יצירה שנשארת עם הצופים לאורך זמן.^[3]

ביקורות

המבקרת שני ליטמן כתבה בעיתון הארץ כי "אמן הרחוב אדם יקותיאלי, שמכנה את עצמו Know Hope הוא אחד היוצרים המעניינים והפוליטיים הפועלים כיום בישראל". על ההצגה בסרט של תהליך התפתחות הקשר בין האקטיביזם הפוליטי-אומנותי שלו למחלתו היא כותבת "זהו תהליך מעניין שעובר אמן בעל מודעות ומצפון, שהמציאות דוחפת אותו מן הדימויים המופשטים, שהולכים ומאבדים מבחינתו את כוחם, אל הקונקרטי והישיר." עם זאת, ליטמן מבקרת את יחסי הקרבה בין יקותיאלי לבמאי שמיר: "שמיר מאפשר ליקותיאלי להיות זה שגם כותב וקורא את הקריינות שמלווה את הסרט, מה שהופך אותו במידה רבה לסרט שהאמן עשה על עצמו. במקרה הזה, חסרה מאוד נקודת מבט חיצונית שתאתגר ותאיר גם דברים שהאמן אולי אינו מודע אליהם, או מעדיף שלא לומר."^[4]